מוגש ע"י ד"ר מרדכי שרי – מכון שלם לפסיכותרפיה, אבחון, ייעוץ והדרכה
מבוא
בהרצאה זו אתייחס למספר נושאים, הקשורים במאפייניה של חוות הדעת הפסיכולוגית ובאפיוניהם הכלליים של המבחנים והכלים הנוהגים בהערכת המסוגלות ההורית, זאת תוך התייחסות לביקורת המושמעת כלפי המבחנים הפסיכולוגיים. בנוסף אתייחס למעמדה של חוות הדעת של המומחה בבתי המשפט למשפחה ובתרומתה להכרעות השיפוטיות בדבר חלוקת האחריות ההורית בגירושין. שני נושאים עיקריים ימוקדו והם "המשמורת המשותפת" ו"חזקת הגיל הרך".
רקע
חוות הדעת הפסיכולוגית נועדה למעשה להשיב על שאלות, אשר לתשובות עליהן נזקקות מערכות המטפלות בבני אדם. חוות הדעת הפסיכולוגית הנה כלי ביד המשתמש בה לצורך קבלת החלטות; ככזו, היא מהווה חוליה בתוך שרשרת קבלת ההחלטות, בצמתים בהם מקבלי ההחלטות נזקקים לכלים, אשר יאפשרו להם לקבל החלטות מושכלות יותר.
אותם צמתי קבלת החלטות קיימים במערכות כמו : מערכת החינוך, מערכת המשפט, מערכת הרווחה, מערכת הבריאות ועוד. אבחונים פסיכולוגיים משמשים גם לצורך קבלת החלטות בתחום התעסוקה, בתחום המיון (חברות, צה"ל, ולמעשה כל מי שמעסיק עובדים).
השימושים בחוות הדעת הפסיכולוגיות לסוגיהן הנם רבים ועצומים, והמשקל הניתן להן הנו רב – יש אומרים רב מידי.
מהי מסוגלות הורית וכיצד מעריכים אותה ?
הגדרת מסוגלות הורית : מסוגלות הורית הנה מידת תואמותו של הורה להעריך נכונה את צרכיו הפיזיים, הרוחניים והנפשיים של ילדו, בקונטקסט גילו והתפתחותו, ולהיות זמין ונכון לענות על צרכים אלה. המסוגלות ההורית איננה נושא דיכוטומי, מדובר בנושא מורכב ורב מימדי. אין מסוגלות הורית כתכונה אישיותית או מאפיין קבוע. המסוגלות נגזרת מצורכי הילד או הילדים. הערכת המסוגלות ההורית צריכה להתחיל, אפוא, במצבו של הילד. יש לבדוק בכל פעם מסוגלות הורית ספציפית להורה מסוים ולילד המסוים ובטווח זמן מסוים. המסוגלות ההורית מתייחסת למילוי צורכי הילד בתחומים רבים ומגוונים. בספרות ניתן למצוא התייחסויות לצורכי הילד וטובתו (שטיינהאואר, 1981; אלמגור, 1999; וועדת מישיגן, 1985) והגדרות לכושרי הורים או מסוגלות הורית (ליכטנשטיין ויוטקובסקי, 1981; שטיינהאואר, 1985; אלמגור, 1999; שרון). במאמרים שונים מצוטטים הקריטריונים שהגדיר כב' השופט חיים פורת במסגרת ההנחיות שנתן למומחים הכותבים חוות דעת בנושא מסוגלות הורית (ראה נספח א'), אם בקשר לחוק האימוץ ואם בקשר להליכי גירושין.
ריבוי קריטריונים : קיומם של קריטריונים רבים, המקיפים תחומים שונים, מלמד כי נושא המסוגלות ההורית איננו דיכוטומי, שכן ההורה יכול להיות בעל מסוגלות טובה בתחומים מסוימים ומסוגלות חסרה או לקויה באחרים. מתוך ההנחיות להערכת המסוגלות ההורית, מתברר כי היא מתחילה בהערכת הילד, צרכיו ובעיותיו וממשיכה בהתייחסות ספציפית למסוגלות ההורה לספק צרכים אלה לילד מסוים. בתיקי משמורת נעשית בדיקת המסוגלות של ההורה האחד לעומת השני, זאת על מנת לענות על השאלה, מי מהם מספק בצורה טובה יותר את צורכי הילד (צדיק, 2001).
מסוגלות כפוטנציאל : בנוסף, יש לציין כי ההתייחסות בחוק ל"מסוגלות" ולא ל"יכולת" או "תפקוד", טומנת בחובה גם התייחסות לפוטנציאל ולא רק ליכולת עכשווית. לבית המשפט עניין ביכולת ההורה לשפר את תפקודו בהינתן עזרה טיפולית או כלכלית. כאשר אנו בודקים מסוגלות הורית בהקשר למשמורת וסדרי ראייה יש להפריד בין פרהדיספוזיציה אישיותית של ההורה (דהיינו – מאפייני אישיותו, תפיסותיו הערכיות לגבי יחסי הורה-ילד ותפקודו בפועל לאורך זמן) לבין אותם מרכיבים הבאים לביטוי בהקשר לגירושין. יש לזכור כי מצב הגירושין הנו דורשני הרבה יותר, באשר הילדים נמצאים במצב פגיע, ודווקא לעת הזאת נמצאים גם ההורים במצב פגיע משלהם (שרון).
מסוגלות הורית וממדיה
נוכל למצוא בספרות המקצועית התייחסויות שונות, חלקן משלימות וחלקן מדגישות ממדים שונים. ההתייחסות בספרות לממדי המסוגלות ההורית כוללים בדרך כלל גם את אופן ההערכה והבדיקה של מבנה זה.
ממדי הערכה ספציפיים הרלוונטיים למסוגלות הורית : במאמרם משנת 96' מונים Budd ו Holdsworth שמונה ממדים מרכזיים חשובים בהערכה של מסוגלות הורית –
1. מידע היסטורי – היסטוריה של היות ההורה עצמו נתון להתעללות כילד, אלימות, עבריינות, מקרים של התעללות כלפי הילד; כל אלה נמצאו כקשורים ומנבאים התנהגות עתידית של התעללות בילדים (Ammerman & Hersen, 1979; Gelles & Straus, 1991; Milner & Chilamkurti, 1990; Milner, Robertson, & Rogers, 1990 ). אלו ואירוע עבר אחרים מהווים גורמי סיכון הדורשים בדיקה כחלק מהערכת המסוגלות. ראיונות עם ההורים ותסקירי השירות הסוציאלי יכולים לעזור בקביעת אינדיקציות לסיכון. יש להתייחס למהימנות סקירת אירועי העבר בזהירות מסוימת, יחד עם זאת נראה כי בישראל נוטה מערכת המשפט לייחס אמינות ומהימנות גבוהה לתסקירים אלה (ראה ספרו של כב' השופט אהרון מלמד, 1999; וכן אלמגור, 1999 וזכי 1999). יש לציין גם כי המאבחן עלול להיות מוטה על רקע מידע שנחשף אליו מתסקירים ובעיקר מחומר שסופק בידי אחד הצדדים. לכך התייחס גם כב' השופט מרכוס פ. בפסק דין בתמש 006501/98 באומרו "באשר לעיתוי קבלת המידע, סבורני שיש לבחון היטב איזה מידע היה בפני המומחה לפני שניגש למלאכה. מתן מידע, מעבר להחלטת בית המשפט ואולי כתבי הטענות, עלול לטעת אצל המומחה דעות ועמדות בטרם בדיקת המשפחה, כך במיוחד אם מדובר בתסקיר סעד שבו פקיד סעד גיבש עמדה ברורה בעניין התוצאה המתאימה – מקרה שכיח למדי כאשר בעל דין אשר מסקנת פקיד הסעד אינה מקובלת עליו, יוזם פניה לבית המשפט למינוי מומחה. לכן יש לדאוג שמידע יגיע למומחה בזמן שימנע נטיעת התרשמויות שקשה יהיה אחר כך להשתחרר מהם. בפרט מדובר בבדיקה פסיכודיאגנוסטית; תוצאות הבדיקה מבוססות יותר ותקפות יותר אם עושה הבדיקה יודע מעט ככל האפשר על הצדדים ועל המחלוקת ביניהם."
2. תפקוד אינטלקטואלי – הורים עם מוגבלות אינטלקטואלית כמו פיגור או ברמת אינטליגנציה גבולית מקבלים במקרים רבים התייחסות כאל הורים לא ראויים, על רקע בעיות בשיפוט ובעיבוד מידע, יחד עם בעיות הנובעות מסביבה טעונת טיפוח (Budd & Greenspan, 1984 ; Feldman et al, 1992). מחקר אחד מצא כי אינטליגנציה נמוכה נמצאת בקורלציה עם הזנחת ילדים (Schilling, Schinke, Blythe, & Barth, 1982). כאשר קיים חשד לליקוי קוגניטיבי ההערכה הקוגניטיבית צריכה להבהיר את אופי החסרים של ההורה, וכיצד הם משפיעים על ההתפתחות הרגשית, הגופנית, החינוכית והחברתית של הילד (Grisso, 1986). הערכת הליקויים הקוגניטיביים יכולה גם לתת אינדיקציה על הנדרש לתיקונם, בכל מקרה, רק מדידה ישירה של כישורי הורות ספציפיים ובעיות יכולה לקבוע את ההשפעה שיש לליקוי הקוגניטיבי על המסוגלות ההורית.
3. תפקוד והסתגלות חברתית – מגבלות בהסתגלות ותפקוד חברתי כמו אבטלה כרונית, שליטה עצמית ירודה, מיעוט קשרים ותמיכה חברתית נמצאו כרלוונטיים לבעיות בהורות ובגידול ילדים (Garbarino & Gilliam, 1980; Starr, 1982; Wolfe, 1987). קיימים שאלונים שנועדו להעריך התנהגות אדפטיבית כמו " Vineland Adaptive Behavior Scales" (Vineland; Sparrow, Balla, & Cicchetti, 1984), המודד את המידה בה האדם מסוגל לתפקד באופן עצמאי ולשמור על רמה מקובלת חברתית של התנהגות בינאישית.
4. הסתגלות רגשית ואישיותית – כאן באים לשימוש באופן נרחב מבחנים אישיותיים כמו MMPI 2, רורשאך, TAT (Thematic Apperception Test), בנדר גשטלט (אשר למידת מהימנותם, תקפותם ומותאמותם לסוג זה של בדיקות נתייחס בהמשך). מבחנים אישיותיים יכולים לתת בידנו מידע אודות מאפיינים כלליים של תפקוד ההורה כגון : דפוסי התמודדות, היכולת לביטוי רגשי, דפוסי עבוד מידע, כוחות אגו, בשלות ועוד. יש לזכור כי כלים אלו לא נועדו במקורם להעריך יכולות הוריות, לפיכך ההשערות בדבר השפעת מאפייני האישיות הספציפיים על התפקוד ההורי והמסוגלות צריכות לקבל חיזוק ממקורות מידע ומדדים נוספים.
5. תפיסות, עמדות וידע הורי – הבנה, מודעות ואמונות אודות גידול ילדים הנם מבנים קוגניטיביים הקשורים, כך משערים, להורות בפועל. חוסר הבנה של התפתחות הילד, ציפיות לא מציאותיות וכן לחץ ואומללות בהקשר להורות, כל אלו קשורים מחקרית לבעיות בהורות (Azar, Robinson, Hekimian, & Twentyman, 1984; Azar & Rohrbeck, 1986; Egeland, Breitenbucher, & Rosenberg, 1980; Reis, 1989; Starr, 1988). שאלונים לא מעטים של דווח עצמי פותחו סביב תפיסת ההורים נושאים ובעיות בעניין גידול ילדים. רובם ככולם של שאלונים אלו לא תורגמו או תוקפו בישראל.
6. אינטראקציה הורה – ילד – מספר פרוצדורות תצפיתיות, אשר נועדו להעריך התנהגויות ואיכויות של האינטראקציה הורה-ילד. הן כוללות למשל את ה Nursing Child Assessment Satellite Training instruments (NCAST; Barnard et al., 1989), או את ה Home Observation for the Measurement of the Environment (HOME; Caldwell & Bradley, 1984) וכן את ה Dyadic Parent-Child Interaction Coding System II (DPICS II; Eyberg, Bessmer, Newcomb, Edward, & Robinson, 1994) ועוד. כלים אלו כוללים תצפית על האינטראקציה הורה-ילד ומספקות קריטריונים אובייקטיביים לציינון. יש פסיכולוגים המעדיפים תצפית באינטראקציה בלתי מובנית ויש המעדיפים להבנות את הבדיקה. יש המצדדים בבדיקה בסביבה הטבעית ויש המעדיפים סביבה מובנית המאפשרת תצפית אובייקטיבית יותר. בפענוח התצפית יש להישמר מהכללת יתר או מפרשנות מוטעית של הסיטואציה. שימוש יעיל של הנתונים התצפיתיים דורש מיומנות בשימוש בשיטות תצפיתיות, יש להכין את המשפחה לאינטראקציה, יש לבחור את ההתנהגויות הרלוונטיות וסדר האירועים ויש לפרש את האינטראקציה בהשוואה להורים וילדים אחרים (Wolfe, 1988).
7. תפקוד הילד – קשיים בתפקוד הילד יכולים להצביע על קשיים ביחסי הורה-ילד. בעיות כמו תוקפנות או אימפולסיביות, דימוי עצמי נמוך, דיכאון, כישורים בינאישיים נמוכים ועוד יכולים להעיד על בעיות בהורות (Ammerman & Hersen, 1990; Azar & Pearlmutter, 1993; Azar & Wolfe, 1989). יחד עם זאת, יש לקחת בחשבון כי לממצאים אודות קשיים וסימפטומים אצל ילדים יכולות להיות סיבות נוספות מעבר לקשיים בטיפול ההורי, ועל כן יש להיזהר במתן פרשנות לממצאים אלה (Ammerman & Hersen, 1990).
8. תגובת ההורה לניסיונות התערבות בעבר – תגובת ההורה להתערבויות קודמות כגון : קבוצת הדרכה להורים, פסיכותרפיה, טיפול תרופתי ועוד, יכולה לספק מדד להערכה ביחס לפרוגנוזה לתפקוד הורי תקין בעתיד. אינפורמציה זו ניתן לקבל מגורמי טיפול, כמו גם משירותי הרווחה.
Budd ו Holdsworth מציינים כי על מנת לבצע הערכה הורית העומדת בקריטריונים של אתיקה ודיוק, על המעריך להיות מודע למגבלות ולשימושים של כל כלי הערכתי בו הוא משתמש.
תהליך הערכת המסוגלות ההורית מדובר בתהליך מורכב וכולל כפי שניתן להתרשם מספר לא מועט של מקורות מידע. צדיק (2001) מדבר על ארבעה מקורות מידע עיקריים :
1. ממצאים עובדתיים : חלק ממידע זה יסופק ע"י ההורים (מסמכים, עדויות עובדתיות ועוד) וחלק יסופק ע"י גורמי טיפול ורווחה (תסקירי פק' הסעד).
2. שיחות עם כל ילד ועם כל הילדים, עם ההורים כזוג ועם כל הורה בנפרד : חשוב כי לאיש המקצוע תהיה היכרות עם כל אחד מן הגורמים המעורבים. שיחות אלו יתקיימו עם הילדים כל ילד כפי גילו ויכולתו.
3. תצפית אינטראקציה בין הילד או הילדים וההורה : צדיק דוגל באינטראקציה בסביבה הטבעית של הילדים ומסתמך על הנחיות שגובשו במישיגן (1985) .
4. מבחנים פסיכודיאגנוסטיים לכל הורה ולכל ילד מגיל 6 : מבחנים אלו מאפשרים לקבל הערכה על מצבו הנפשי של הנבדק, הערכת הבשלות האישיותית, גמישות ויכולת להשתנות, הכוחות להשתתף בהליך טיפולי ועוד. צדיק מציין כי שכיחות השימוש במבחנים הפסיכולוגיים שונה בין הבודקים השונים. השימוש במבחנים מועט כאשר בראש הצוות עומד פסיכיאטר לילד ולנוער, והוא נפוץ ביותר בקרב הפסיכולוגים הקליניים. חלק מן הפסיכולוגים הקליניים ממעטים להשתמש במבחנים אלו משיקולי עלות/תועלת, וחלקם בשל ביקורת כללית יותר על תוקף המבחנים (אלמגור, 1999). לדעת אלמגור הערכה נפרדת של הילדים אינה נחוצה בד"כ אלא במקרים קיצוניים, לעומת זאת שטיינהאואר (1985) וכן Clark (1995) סבורים כי אין לוותר על הערכה זו.
אלמגור (1999) מגיע למסקנות עם הדגשים משלו לגבי תהליך הערכת המסוגלות ההורית במשמורת. לדעתו צריך תהליך זה לכלול :
1. פגישות אינדיבידואליות עם כל אחד מבני הזוג – המטרה הנה התרשמות אישית וכן התרשמות מתפקוד המערכת הזוגית קודם למשבר הנישואין הסיבה למשבר והרקע למחלוקת הנוכחית בין בני הזוג. כמו כן התמקדות ביחסיהם עם הילדים, תפקודם כהורים קודם לפרידה, ציפיותיהם לגבי גידול הילדים במצב החדש, יחסיהם לגבי בן הזוג הלא משמורן וזכויותיו לאחר הפרידה מבחינת הקשר עם הילדים. הערכה זו תספק בסיס ראשוני לקביעת המידע הנוסף הנדרש. במידת הצורך וכאשר יש חשד כי עלולה להיות בעיה נפשית חמורה לאחד מבני הזוג ו/או לשניהם ניתן להיעזר בשלב הבא במבחנים פסיכולוגיים.
2. העברת מבחנים פסיכולוגיים – מדובר על העברה של ה- MMPI-2 והרורשאך לשני בני הזוג במטרה להעלות השערות ו/או לאושש או להפריך השערות שהועלו בשלב ההערכה האינדיבידואלית. בשלב זה, כמו באחרים, יש להיות ערים לגורמים המטים השונים (העדפה דיפרנציאלית של אחד מבני הזוג, עמדות מוקדמות של המטפל, השפעת ההתרשמות הראשונית וכו'). במקרה זה יש העדפה לשימוש ב- MMPI-2 כיוון שההעברה אינה תלויה בבוחן כמו גם ניתוח המבחן.
3. יצירת קשר עם הגורמים המטפלים האחרים – רק בשלב זה ובקשת התסקירים שהכינו הגופים האחרים. אם הפסיכולוג אינו מוכשר בתחום הערכת המערכת המשפחתית ו/או הצרכים ההתפתחותיים של הילד, עליו לבקש הערכה זו מאנשי מקצוע מתאימים.
4. התייחסות לשאלות של אי התאמה בין הנתונים העולים מן המקורות השונים – יש ליצור קשר עם העובדים הרלבנטיים במערכות האחרות במידה ועולות שאלות באשר לתסקירים ו/או למידת ההתאמה בין הנתונים המגיעים מהמקורות השונים.
5. אבחון הילדים – יש לשקול בזהירות רבה את הצורך באבחונם של הילדים. יש להעריך את הילדים כאשר עולה חשד לקושי רציני המצריך טיפול מיידי (התעללות). לניסיונו של אלמגור רצוי להעריך את מצבם של הילדים לאחר חלוף המשבר ואז ניתן לקבל הערכה "נקייה" יותר מהשפעת הקונפליקט ותמונה מדויקת יותר של צורכי הילדים.
6. שלב כתיבת הדו"ח – כדאי לציין בעת כתיבת הדו"ח הפסיכולוגי כי ההערכה מבוססת על התרשמות אישית וניסיון מקצועי בלבד ולציין בגוף הדו"ח את הניסיון הרלבנטי). בכך מאפשר הפסיכולוג לגורם אשר הזמין את האבחון לעמוד על מגבלותיו של האבחון ולבדוק את הערכתו של הפסיכולוג. יש לשתף את בית המשפט בתהליך איסוף הנתונים (בסעיף המדבר על המקורות עליהם מסתמכת ההערכה) ולסכם את הנתונים השונים בניסיון להגיע להמלצה בדבר החזקה. במידה ואין סיבה מספקת (כאמור בגוף המאמר) לשלול חזקה מאחד ההורים הפסיכולוג חייב לציין זאת באופן מפורש. הערה זו מכוונת למנוע את בחירת ההורה המחזיק על סמך הבדלים בתיאורים האישיותיים העלולים להשתמע מהדו"ח הפסיכולוגי. על הפסיכולוג לציין במפורש כי אין אפשרות להכרעה ברורה בשאלה זו. בשלב זה, ולאור מערכת היחסים בין הזוג, ניתן להמליץ על סוג המשמורת (יחידה או משותפת). שאלה קשה ומורכבת עולה בנקודה זו. האם במקרה בו הפסיכולוג אינו יכול להמליץ לבית המשפט על אי מסוגלות הורית, יש צורך בהגשת דו"ח הכולל תאור אישיותי של בני הזוג? לדעתי האישית, במקרה כזה לא מומלץ לתת תאור כזה כיוון שאופן התיאור עלול להשפיע על קבלת ההחלטה למרות שהפסיכולוג עצמו נמנע מהבעת דעה מפורשת. יש לזכור כי בית המשפט פנה לפסיכולוג בגלל אי יכולתו לפסוק בנושא וסביר להניח כי בית המשפט עלול להשתמש בכל מידע המצוי לרשותו על מנת לקבל החלטה (כולל התיאור האישיותי של בני הזוג אשר נותן מקום להעדפות אישיות). במקרה כזה מחזיר הפסיכולוג את ההכרעה לבית המשפט תוך הודאה באי יכולתו לעזור בנקודה זו.
7. בשלב זה יכול הפסיכולוג להמליץ על התערבויות נוספות הנדרשות לגבי הילדים במידה ועולה צורך כזה בתהליך ההערכה.
עבודת צוות בהערכת מסוגלות הורית :
בהתייחסות לנושא זה מצביעים הכותבים על מספר יתרונות וחסרונות של הערכת מסוגלות בעבודת צוות –
בשל התגובות הרגשיות החזקות בין אנשי המקצוע, וכדרך לנטרל עמדות, ערכים והטיות אישיות רצוי שההערכה תיעשה ע"י צוות רב מקצועי (Pardes., Finzi. Sever , 1993). לדעת כותבים אלה עבודת הצוות משפרת את התוקף והמהימנות של הבדיקות, מקטינה את ההטיות האישיות הסובייקטיביות, מהווה מקור לשיתוף ותמיכה ומאפשרת אינטגרציה של מודלים תיאורטיים שונים וסוגים שונים של כלים אבחוניים.
לוי ורומי (1998) מדגישים את נושא האבחון הרב תחומי והכוללני וכן התמיכה בתוך צוות כזה כיתרון, אך מונים גם חסרונות ובהם – עלות אבחון גבוהה, קושי בתיאום פגישות צוות, מתח אינטרינזי באשר להירארכיה המקצועית ולדרך הריכוז של הצוות הרב מקצועי וכן את הקושי של המשפחה הכרוך בחשיפה למספר דמויות מאבחנות.
צדיק (2001) מציין כי הערכת צוות רב מקצועי אינה מהווה בהכרח פתרון מלא לעניין ההטיות האישיות, וכי אנשי הצוות עלולים "להתיישר" עפ"י עמדת איש המקצוע הבכיר העומד בראש הצוות. במיוחד נכון הדבר לדעתו של צדיק, כאשר איש המקצוע הבכיר מעסיק מתמחים ממקצועות שונים העובדים איתו. לטענתו, גם לצוות יכולות להיות הטיות אידיאולוגיות ומקצועיות; בנוסף, חלוקת האחריות בצוות יכולה להביא אנשי מקצוע להוריד מאחריותם.
ההנחיות להערכת מסוגלות שנוסחו ע"י וועדת מומחים במישיגן (1985) נקבע כי הערכה זו צריכה להתבצע ע"י איש מקצוע מתחום בריאות הנפש, אשר נבחר בשל המוניטין שלו כמומחה אובייקטיבי . המומחה יכול לפנות לאנשי מקצוע אחרים מתחומי מומחיות אחרים. דעה זו מביע גם אלמגור (2001).
כב' השופט מרכוס (בפסק דין משנת 2003 גורס כי "עשיית חוות דעת על ידי צוות רב מקצועי עשויה במידה מה למתן את הסיכונים של הטיה על ידי דעות אישיות. עם זאת, צוות עלול להיות מושפע על ידי ראש צוות בכיר, ויש נטייה ליישר קו עמו; צוות קבוע עשוי להתגבש דווקא בגלל דעותיהם הדומות של אנשי הצוות. לכן עדיף לעיתים קרובות שתפקיד של הכנת חוות הדעת תוטל על מומחה אחד, אשר רשאי להזמין בדיקות של מומחים אחרים אם ראה בכך צורך".
לקראת מודל אינטגרטיבי של הערכת מסוגלות הורית :
מסקירת הספרות הרלוונטית עולה כי לגבי מספר מרכיבים בתהליך ההערכה קיימת אחידות דעים בין הכותבים השונים, לגבי מרכיבים נוספים קיימים הדגשים שונים ולגבי אחרים אין הסכמה ברורה בין הכותבים.
מידע היסטורי וממצאים עובדתיים לגבי ההורים הנם מרכיבים חשובים בתהליך ההערכה, על כך מסכימים כל הכותבים. יחד עם זאת קיימים הדגשים שונים לגבי השלב בתהליך בו ייחשף איש המקצוע לנתונים אלו (כולל תסקירי שירותי הרווחה). ניסיוננו המקצועי מאשר את נחיצותם וחשיבותם הרבה של תסקירי פק' הסעד וכן של מידע עובדתי אחר (ובלבד שאינו נתון במחלוקת בין הצדדים ומקובל על בית המשפט). אנו סבורים כי מידע זה צריך להיות בידי הפסיכולוג כבר בתחילת האבחון, זאת על מנת לאפשר לו להשתמש ולעיתים אף לעמת את הנבדק עם מידע עובדתי במהלך הראיון המקדים. חשוב כי תגובות ההורה למידע זה יהוו חלק ממצאי הבדיקה.
עריכת ראיונות עם כל הורה וכל ילד ועם ההורים כזוג : ערכם של ראיונות אלו מודגש ע"י כל העוסקים בהערכת מסוגלות הורית. יש מומחים המעדיפים שימוש בראיונות מובנים הכוללים גם העברת שאלונים, יש המגדירים את הראיון כ"ראיון קליני" ומציין אלמגור (1999) בצדק כי " הראיון הוא כלי לא סטנדרטי אשר יעילותו תלויה באופן מכריע בפסיכולוג, באינטראקציה בינו ובין הפונה, בגישתו התיאורטית ובאישיותו וניסיונו". כפי שמציין אלמגור קיים סיכוי רב כי ההורה המרואיין בסיטואציה זו ייטה להיות הגנתי ושמור יותר, ולפיכך יקשה על המראיין להגיע להתרשמות והערכה נכונים. על רקע זה מצדד אלמגור בראיונות מובנים (לדוגמה, McDaniel, Whetzel, Schmidt, & Maurer, 1994). אנו סבורים כי יש להשאיר נושא זה להעדפתו וניסיונו של איש המקצוע.
בדיקת אינטראקציה הורה-ילד : חשיבות בדיקה זו מקובלת ע"י מרבית אנשי המקצוע. אלמגור (1999) מעלה ספק ביחס לתקפותה באשר "אפשר להשתמש בריאיון ככלי תצפיתי על התנהגות ההורה בקשר עם הילדים אך המודעות שאדם נתון לתצפית וחשיבותה של ההכרעה התלויה בכך עלולה לפגוע באופן משמעותי ביכולת ההורה להתנהג באופן טבעי בקטע זה ומכאן לפגוע ביכולת הפסיכולוג להעריך נכונה את התנהגות ההורה". יש פסיכולוגים המעדיפים תצפית באינטראקציה בלתי מובנית ויש המעדיפים להבנות את הבדיקה. יש המצדדים בבדיקה בסביבה הטבעית ויש המעדיפים סביבה מובנית המאפשרת תצפית אובייקטיבית יותר. אנו מוצאים בדיקת האינטראקציה הורה-ילד כלי אבחוני חשוב ובעל ערך רב. יש להיות ערים להטיות האפשריות בבדיקה זו ואנו מוצאים כי שיתוף של יותר מאיש מקצוע אחד בבדיקת האינטראקציה יכול להיות מועיל (אם כי מעלה את עלות הבדיקה).
מבחנים פסיכודיאגנוסטיים לכל הורה ולכל ילד : בנושא זה קיימת שונות רבה בין אנשי המקצוע ובעיקר סביב מהימנותם ותקפותם של כלי האבחון ושל יכולתם לתת תשובות ספציפיות לנושא המסוגלות ההורית. אלמגור (1999) דן בנושא זה ומעלה הסתייגויות משימוש בכלי הערכה השלכתיים (כגון רורשאך, TAT, בנדר [ככלי השלכתי], ציורי אדם). אלמגור מגיע למסקנה כי "קשיים אלו מביאים להגבלת השימוש במבחנים למטרת העלאת השערות בלבד. נתוני המבחנים צריכים להישקל לאור מידע נוסף המתקבל מגורמים מקצועיים אחרים ולאור הבנה של אופן תפקוד המערכת המשפחתית ושל הפרטים המשתייכים אליה. הבנה זו חיונית בניסיון להעריך את מורכבותה של התנהגות היחיד בהקשר המשפחתי והזוגי והשפעת שינוי המצב המשפחתי (גירושין, פרידה, אובדן) על התנהגותו ואישיותו של היחיד". גם פורה (2005) מעלה שאלות ביחס למבחנים ההשלכתיים הנוהגים במידה רבה באבחון מסוגלות הורית בישראל ושואל "התשפיע הלכת דאוברט (daubert) על האבחון הפסיכולוגי בישראל ?". בתגובה למאמרו של פורה מצביעים שרוף והופיין (2005) על ממצאים הסותרים את הביקורת על תקפות המבחנים ההשלכתיים (ובעיקר הרורשאך). הם מביאים סימוכין ממחקרים עדכניים (כדוגמה : מאמרו של Weiner משנת 2001 ב Psychological Assessment ) בהם מדווח על רמת מהימנות גבוהה של הרורשאך וכן על רמת תקפות זהה של הרורשאך עם MMPI 2 (Hiller et al , 1999). מחקר זה טוען כי קיים הבדל מהותי הכושר הניבוי בין מבחן הרורשאך וה MMPI 2, בעוד שהאחרון תקף יותר לניבוי סימפטומים פסיכיאטריים ותלונות כ]י שהן משתקפות בדווח העצמי של בנבחנים, הרי שהרורשאך בניבוי תוצאות התנהגותיות כמו גם שיתוף פעולה בטיפול. מבחן הרורשאך נמצא יעיל ביותר על פי Weiner ואחרים בשימוש קליני, פורנסי ולייעוץ ארגוני. למבחן חשיבות רבה בקביעת היכולת לעמוד לדין, קביעת אי שפיות, הבחנה בין טוב לרע, בוחן מציאות, הפרעות פסיכוטיות, קביעת מסוגלות הורית, שליטה בדחפים, יכולת ליצירת קשר הורי, ועוד תכונות הרות גורל בדיונים משפטיים רבים. ייחודו של הרורשאך, על פי Weiner כמבחנים השלכתיים אחרים, היא דווקא בכך שההתנהגות והאישיות נבחנים בו באופן בלתי ישיר, כזה שאינו מאפשר לנבדק לשלוט ולכוון את תגובותיו באופן המטה את המסקנות לטובתו. כותבים שרוף והופיין כי הגישה הרווחת כיום יותר ויותר רואה יתרון בסינתזה ואינטגרציה של מבחנים בעלי אופי שונה, הבודקים אספקטים שונים בשיטות מגוונות. שילוב של מבחנים השלכתיים ושאלוני דווח עצמי היא הגישה המועדפת מבחינה זו. יותר מכך, גישות תיאורטיות עדכניות להבנת אישיות האדם שמות דגש דווקא על הבנות אינטרסובייקטיביות ונרטיביות. גישות אלו תומכות בשימוש בכלים אפרצפטיביים, מהסוג של מבחן ה TAT כמותאמות יותר להבנת אישיות האדם. במאמר המתייחס לסוגייה זו אומר ע. ברמן (2001) "הטענות ששיטות אלו (המבחנים ההשלכתיים) פסולות, יקרבונו למחשבה שאין בכלל טעם לדבר עם אנשים ולשמוע את אשר על ליבם (זו תגובה לטענה בדבר אי תקפותו של הראיון הקליני)…ואולי עלינו להסתפק בהעברת מבחנים אמפירית ולא לשוחח כלל עם הפונים".
במאמר משנת 2004 טוענים Hilsenroth, & Stricker טענות דומות ל Weiner לגבי מהימנות, תקפות וקבילות הרורשאך ככלי אבחוני בבית המשפט. Meloy, (1997) מביא ממצאי מחקר לגבי ההיקף הרב של עדויות מומחה הנשענות על מבחן הרורשאך.
מניסיוננו אנו, יש בהחלט מקום למבחנים ההשלכתיים בתוך מערכת בדיקות המסוגלות. כמו בכל ממצא יש להתייחס בזהירות לממצאי מבחנים אלו ולהשתמש בהם בתהליך בניית חוות הדעת כמצע להעלאת השערות ואבחנות, בכפוף כמובן לניסיונו הקליני של הבודק.
התפקוד האינטלקטואלי של ההורה : הנו בעל רלוונטיות בתהליך הערכת המסוגלות. הכלי העיקרי הנמצא בשימוש כיום הנו ה WAIS III HEB המתוקנן לישראל. מרכיב התפקוד האינטלקטואלי בהערכת המסוגלות, הנו משמעותי כאשר קיים חשד לליקוי קוגניטיבי כאשר ההערכה הקוגניטיבית צריכה להבהיר את אופי החסרים של ההורה, וכיצד הם משפיעים על ההתפתחות הרגשית, הגופנית, החינוכית והחברתית של הילד.
התפקוד וההסתגלות החברתית של ההורה, וכן תפיסותיו ועמדותיו כלפי הורות בכלל : הנם מרכיבים משמעותיים באבחון, אשר המידע לגביהם נשאב הן ממקורות חיצוניים (דווחי מח' הרווחה או מטפלים) והן מן הראיונות במהלך האבחון.
תגובת ההורה לניסיונות התערבות בעבר : עשויה לתת מידע חשוב לצורך הערכה בדבר סיכויי התערבויות טיפוליות בעתיד.
לעניין העבודה בצוות : לניסיוננו עבודת הצוות בתהליך האבחון עשויה לייעל ולהעשיר את תהליך האבחון, זאת בתנאי שהקולות הנשמעים בצוות אינם מושתקים מסיבה כזו או אחרת. לניסיוננו אין עבודת הצוות משחררת מתחושת האחריות האישית, אך היא בהחלט נותנת הזדמנות לכל אחד מן הבודקים להוות "קול" ברור יותר בהתייחס לנבדק אותו הוא בדק. תהליכים של בדיקת מסוגלות הורית נערכים בדרך כלל בסביבה רוויית קונפליקטים ואנו משתדלים לתת ייצוג ברור לכל צד בקונפליקט. בצוות הבדיקה חברים לכל הפחות פסיכולוג/ית ילדים ופסיכולוג/ית מבוגרים, כאשר בראש הצוות עומד פסיכולוג קליני בכיר עם ניסיון בתהליכי הערכה מסוג זה. לכל חברי הצוות ניסיון בעבודה עם משפחות במשבר (כולל משברי גירושין). במידת הצורך ישותף בצוות פסיכיאטר (למבוגרים או ילדים).
אין ספק כי הטיעונים המושמעים לגבי המגרעות והסיכונים בעבודת צוות צריכים להיות ידועים לצוותים העוסקים בתהליך מורכב זה, אך בשיקול הסופי להערכתנו, יתרונות עבודת הצוות עולים על חסרונותיה.
מעמדה של חוות הדעת של המומחה בבתי המשפט למשפחה ובתרומתה להכרעות השיפוטיות בדבר חלוקת האחריות ההורית בגירושין :
בתי המשפט לענייני משפחה ממנים מומחים להערכת מסוגלות הורית לענייני משמורת. מרביתם של מומחים אלה הנם פסיכולוגים קליניים, אשר צברו ניסיון בתחום זה של חוות דעת. בית המשפט מעביר למומחה את החלטתו לעניין המינוי ומצרף הנחיות למומחה, אשר בחלקן חופף את הנחיות השופט פורת לעניין זה. להנחיות אלו מצרף בית המשפט הנחיות ספציפיות נוספות רלוונטיות למקרה האמור. להחלטתו מצרף בית המשפט גם הנחייה בדבר מימון חוות הדעת – בדרך כלל (אך לא תמיד) בחלוקה שווה בין ההורים. המומחה יכול לפנות לבית המשפט ו/או לצדדים לבקשת חומר רלוונטי נוסף. ככלל מקבל המומחה 60 יום לעריכת חוות הדעת (לעיתים 45 יום במקרים דחופים יותר).
לאחר הגשת חוות הדעת קיימת אפשרות לצדדים להגשת "שאלות הבהרה" למומחה, עליהן הוא צריך להשיב תוך 14 ימים. הזמנת המומחה לחקירה על חוות דעתו הנה ע"י אחד הצדדים או לעיתים שניהם.
על פי ניסיוננו המצטבר בעריכת עשרות רבות של חוות דעת, משקלה של חוות הדעת ותרומתה להכרעות השיפוטיות הנו משמעותי ביותר. יש לזכור כי בפני השופט מונחים בין היתר גם תסקירים והמלצות של פק' הסעד וכן נתונים נוספים. לא תמיד קיימת חפיפה בין המלצות המומחה ובין המלצות פק' הסעד. במידה ואין חפיפה, אנו מתייחסים לכך בחוות דעתנו.
בעת העמידה על דוכן העדים שואל גם בית המשפט את שאלותיו, וזאת כמעט תמיד בניסיון להבהיר האם תהליכי האבחון אכן עומדים בקריטריונים מקובלים. בתי המשפט (בדרך כלל) מעודדים שימוש במגוון של מקורות מידע וכלי הערכה. הבדיקות הפסיכולוגיות ובדיקות האינטראקציה מקבלות משקל רב יחסית, כך גם הראיונות והתייחסות המומחה לנתונים רלוונטיים אותם קיבל בית המשפט כעובדתיים (דוחות שירותי רווחה, דוחות טיפוליים, אירועי אלימות או פגיעה בילדים, עדויות מוכחות על הזנחה וכו').
מניסיוננו שלנו, השילוב בין השימוש בכלים של האבחון הפסיכולוגי, יחד עם ניסיון מקצועי רלוונטי של המומחה מאפשרים לבית המשפט לתת משקל משמעותי לחוות הדעת. כידוע לנו, המומחים השומרים על מידה נאותה של אובייקטיביות, המוכיחים בבית שמשפט ידע מקצועי רלוונטי ושליטה בכלי האבחון – הם אלה אשר בית המשפט בוחר להשתמש בשירותיהם במקרים נוספים.
אנו התרשמנו כי לכל שופט בבית המשפט לענייני משפחה רשימת מומחים אשר זוכים להערכתו בשל מקצועיותם ואליהם הוא פונה. המומחה צריך כמובן להיות מקובל על הצדדים.
על מנת לשמור על מקומו כעד מומחה, חשוב מאד כי הרקע והעמדה המקצועית שלו כאיש מקצוע יהיו ברורים, הוא חייב לשמור על עמדה ניטראלית ולא לאפשר למי מן הצדדים להזינו ב"עובדות", אשר לא קיבלו את הגושפנקא של בית המשפט.
לניסיוננו, חוות הדעת של מומחים העומדים בכללים שהוזכרו לעיל ובכללי האתיקה המחייבים בסוג זה של בדיקות מקבלות משקל משמעותי ביותר בהכרעות השיפוטיות.
משמורת משותפת :
נציין בפתיחת העניין כי ההנחיות המתקבלות מבית המשפט בתיקי משמורת – נכון להיום אינן מאזכרות באופן מפורש את אפשרות "המשמורת המשותפת". שתי השאלות הבסיסיות המופנות למומחה מנוסחות בדרך כלל כך :
א. אצל מי מן ההורים או כיצד לקבוע את ההחזקה בילד. משמע מי יהיה המשמורן בילד, או כיצד תיקבע המשמורת.
ב. מה יהיו זכויות ההורה שלא יחזיק בילד לבוא עמו במגע, לרבות קביעת הסדרי ראייה והביקורים מבחינה טכנית.
(פירוט נוסף של הנחיות בית המשפט בנספח א')
בשנים האחרונות הולכים ורבים בישראל המציגים את "המשמורת המשותפת" כעדיפה (כמעט בכל מקרה) על ההורה המשמורן היחיד. רבות נכתב ונאמר בנושא וכן הוצגו עמדות לכאן ולכאן בפני וועדה מכובדת זו.
במאמרו משנת 1999 אומר אלמגור כך "חלופת המשמורת המשותפת (Joint Custody) נראית לכותב כחלופה האידיאלית (ויש להדגיש כי זהו הפתרון המועדף ביותר גם על הפסיכולוגים האמריקאים כפי שעולה מהסקר שערכו Ackerman & Ackerman (1997)), אם כי הקשה להשגה במיוחד במקרים אלו. במקרה כזה יש הסכמה על חזקה משותפת של שני בני הזוג. בחזקה זו לשני ההורים זכות שווה בקבלת החלטות לגבי הילד ובמשמורת עליו, כולל המשמורת הפיזית. חזקה משותפת מבטיחה לילד את שני הוריו כגורמים משפיעים בחייו ומאפשרת לילד לחלק את חייו ביניהם ללא צורך בשינוי משמעותי בסביבת החיים. משמורת משותפת יכולה להתקיים כשלשני ההורים תקשורת מתאימה והם גרים בקרבת מקום (בדרך-כלל, אזור המגורים של בית הספר) ומוכנים להתאים את סגנון החיים שלהם לצרכיו של הילד (Elkin, 1991; Goldstein, 1991; Goldstein, Freud, & Solnit, 1979). הילד יכול, אם כך, ליהנות משני הבתים. במקרה ששני ההורים אינם מסכימים לסוג כזה של חזקה, גרים בריחוק רב האחד משנהו, יש היסטוריה של התעללות פיזית ו/או מינית, ו/או ההורים נמצאים במאבק ביניהם, עלולה חזקה משותפת להדגיש נושא של נאמנות מחולקת בין ההורים ולא להיטיב עם הילד (ראה סעדיה, 1992)".
שיפמן (1989) מציין כי "המודל העיקרי של הסדרים למשמורת קטינים הוא מסירת החזקה בילד לאחד ההורים, על פי רוב לאם, תוך השארת זכויות מגע להורה האחר. מודל זה מתפרנס מחלוקת תפקידים רווחת, שעל פיה עיקר האחריות הטיפולית בילדים מוטל על האם, ועיקר האחריות הכלכלית מוטל על האב. מסירת המשמורת לאם, תוך השארת זכויות ביקור לאב נתפסת כהמשך של ה 'סטטוס קוו' שהיה קיים בעת מהלך הנישואים."
וממשיך שיפמן וכותב "בשיטות משפט אחרות מורגשת נטייה לעודד הורים להגיע להסדר של "החזקה משותפת" (joined custody) המחלק ביניהם שווה בשווה את גידולו של הילד והטיפול בו. אמנם הסדר כזה מצריך רמה גבוהה של שיתוף פעולה בין ההורים השרויים בקרע ובמתח עקב הפירוד שחל ביניהם, כשם שקשיים טכניים עלולים להכביד על ביצועה של החזקה משותפת…היתרון הטמון בהסדר להחזקה משותפת הוא, בראש ובראשונה, חיזוק תחושת האחריות השווה והמשותפת של שני ההורים לילד…מן הראוי היה ששיטת המשפט תטפח אחריות עקרונית שווה של שני ההורים הן בדאגה הטיפולית לילד והן בדאגה החומרית לו".
חשוב לציין כי המחקרים בתחום זה מראים ממצאים סותרים ביחס למצבם של ילדים הנמצאים במשמורת משותפת לעומת אלו הנמצאים במשמורת הורה יחיד. ממצאים סותרים נמצאו גם באשר ללינת ילדים (רכים) אצל ההורה הלא משמורן (בעיקר האב).
מן הניסיון המצטבר שלנו , בכל המקרים אותם הערכנו ואשר להערכתנו יכולים היו להסתיים בהמלצה על משמורת משותפת, היה סירוב מוחלט של אחד הצדדים לפחות לחלופה זו. במשוב שאנו עורכים להורים לאחר סיום עריכת חוות הדעת וטרם מסירת ההמלצות לבית המשפט, ובמקרים, אשר לדעתנו חלופת המשמורת המשותפת מתאימה, אנו מביאים המלצה זו בפני ההורים. בשל העובדה שבמרבית (אם לא בכל) המקרים המגיעים להכרעת בית המשפט מדובר ב"גירושים קשים" ורווי קונפליקטים וחוסר אמון, חש לפחות אחד מן הצדדים כי היכולת שלו לתת אמון בצד השני ולקיים תקשורת משמעותית בעניין הילדים איננה קיימת. במצב זה לא ניתן לדעתנו לכפות משמורת משותפת, העלולה להתפרק ולהיכשל במידה ותתקבל בהחלטת בית המשפט.
תחושתנו היא כי ההליך המשפטי, כפי שהוא בא לביטוי כיום, בדרך כלל מקצין קונפליקטים, כאשר "תמונת האדם" של הצד השני לגירושין, כפי שמשתקפת אצל כל אחד מן ההורים הנה שלילית ביותר, מוקצנת ולעיתים קרובות מעוותת. במקרים לא מעטים המגיעים לטיפולנו קיים ניסיון של צד אחד לפחות (ולעיתים שני הצדדים) להציג את הצד השני לא רק כהורה פחות ראוי, אלא כהורה המסכן את שלומם וסיכויי התפתחותם של הילדים.
ככל שמתקדם ההליך המשפטי הולכים האפשרות והסיכוי למשמורת משותפת ומתרחקים. שני הצדדים מקצינים עמדות ובמקרים לא מעטים אנו מתרשמים, ואף מתייחסים לכך בחוות הדעת, הופכת מלחמת הגירושים והמשמורת למלחמת הכל בכל בה "טובת הילד" הנה משנית אל מול הצורך "לנצח" את הצד השני. במקרים לא מעטים מנסה כל אחד מן הצדדים להגביל את היקף הקשר וסדרי הראייה של הצד השני למינימום. תחושתנו היא כי לעיתים קרובות ה"הבנה" בדבר הצורך של הילד לשמור על קשר משמעותי עם ההורה הלא משמורן מהווה "מס שפתיים" ותו לא.
נכון להיום, אנו חשים כי לחלופת המשמורת המשותפת, אשר במקרים לא מעטים יכולה הייתה להיות החלופה המועדפת, אין סיכוי רב לקבל את המקום הראוי לה בפרוצדורה המשפטית הקיימת. לעיתים קרובות אנו חשים כי לו ניתן היה לקיים תהליך "גישור" וייעוץ עם ההורים לעניין המשמורת, כחלופה מחייבת עוד טרם נכנס בית המשפט לענייני משפחה, או בית הדין הרבני לדיון בנושא המשמורת.
לעניין זה ברצוננו לצטט ממאמרה של ד"ר סוזן זיידל שפורסם בכתב עת המרכז הארצי לגישור וליישוב סכסוכים "בהסכמה" גליון 4, מרץ 2004
"השימוש בגישור להסדרת גירושין הפך לדרך המקובלת והמועדפת ברחבי העולם (זיידל, 1993; זיידל, 2001). עד לאחרונה, רוב הגישורים בתחום הגירושין בישראל התנהלו במגזר הפרטי עם משפחות שטרם פנו לבית המשפט. זוגות, הפונים לגישור ביוזמתם, הם, בדרך כלל, בעלי מוטיבציה להימנע מקונפליקטים חריפים, ועד כה הם מהווים אחוז קטן מכלל המתגרשים. הקמת בתי משפט לענייני משפחה טרם השפיעה באופן משמעותי על מידת השימוש בגישור והסיבה לכך היא שהמערכת אינה מעודדת את השימוש בגישור, בדומה לנעשה במדינות אחרות. אם רוב התיקים, בעידוד המערכת המשפטית, יופנו לגישור, הגישור עשוי להצליח ליישב חלק גדול מסכסוכי גירושין (50%-60%).
יחידות הסיוע, שליד בתי המשפט לענייני משפחה, נותנות כיום שירותי גישור בחלק קטן מהתיקים המתדיינים בבית המשפט (היחידות היו מסוגלות להעניק שירותי גישור בתיקים רבים יותר לו מספר חברי הצוות ביחידות היה גדול יותר). כמו כן, מספר מועט של תיקים מופנים למגשרים חיצוניים על ידי שופטים ועל ידי המחלקה לניתוב תיקים של בית המשפט. מספר ההפניות לגישור משתנה מעיר לעיר ואין אחידות במדיניות של בתי המשפט השונים.
לאור החשיבות שיש ליישוב סכסוכים במשפחה בהסכמה, דעתי היא כי יש לחייב פנייה לגישור כצעד ראשון בכל תביעה בבית משפט לענייני משפחה ובית דין דתי, לפחות בכל תביעה בעניין משמורת ילדים וסדרי ראייה. במישור המעשי, החיוב לפנות לגישור סביר להניח – כי לאור הניסיון הבינלאומי יגדיל את מספר הזוגות המגיעים להסדר בהסכמה, ללא צורך בהתדיינות משפטית. בנוסף, וחשוב לא פחות מכך, המסר החברתי והתרבותי שיתקבל מחוק שיקבע "חובת פניה לגישור " בענייני גירושין, ייצור נורמה חברתית חדשה של – יישוב סכסוכים בגירושין "בדרכי נועם" כדרך המועדפת, ויהפוך להיות הכלל כך שההתדיינות המשפטית תהפוך למוצא האחרון.
חקיקה בנושא גישור מנדטורי תחייב שיטה של מיון התיקים כדי לנפות את המשפחות שאינן "מתאימות" להליך של גישור. לכל הדעות, אלימות קשה או ממושכת במשפחה, שימוש בלתי מבוקר בסמים או באלכוהול, מחלות נפש והפרעות נפשיות קשות נחשבים כתופעות הפוסלות את השימוש בגישור. כמו כן, יהיה צורך להגדיל את צוותי יחידות הסיוע, להקים יחידת גישור חדשה או לפתח מנגנון מסודר להפניית התיקים למגשרים חיצוניים."
יחידת הסיוע של בית המשפט מציעות כיום סדנאות להורים מתגרשים, סדנאות אלה מתמקדות בהורות לאחר הגירושים ובצורכי הילדים במצב החדש. הספרות המקצועית מתארת מודלים שונים של תכניות הדרכה ובודקת את יעילותן והשפעתן (Kramer et al, 1998, וכן Mclsaac & Finn, 1999 ו Blaisure & Geasler, 2000).
שילוב תוכניות הדרכה להורים מתגרשים בבתי משפט לענייני משפחה בחו"ל הפכה פופולרית בעשור האחרון וקיימת מגמה לחייב הורים להשתתף בהן סמוך לכניסתם למערכת המשפטית. רוב התוכניות אינן מלוות במחקר הערכה, אולם באותן תוכניות שבהן בוצע מחקר הממצאים מצביעים על השפעה חיובית. בנוסף לתגבור המודעות של הורים לצורכי הילדים, המידע המועבר בתוכניות אלו מדרבן הורים לקבוע הסדרי הורות בהסכמה. מדווח שבמחוז מסוים בקליפורניה, בעקבות השתתפות בתכנית הדרכה בת שלושה מפגשים, 25% מהתיקים מגיעים להסדר הורות מוסכם ללא סיוע נוסף משירותי בית המשפט (Deutsch, 2003).).
לסיכום נושא זה – אנו סבורים כי חלופת המשמורת המשותפת, הגם שאין הסכמה ברורה לגבי תרומתה להתפתחותו ומצבו הרגשי של הילד בהליך הגירושין, לא מקבלת את מקומה הראוי, לא בשל המחלוקת בין מומחים, אלא בשל אופי התהליך המשפטי הנוהג כיום. אין ספק כי לפחות בחלק מן המקרים, אשר לגביהם המשמורת המשותפת הייתה יכולה להוות אופציה מועדפת ואפשרית, מושך התהליך הנוהג כיום לכוון של הקצנה ואי שיתוף פעולה.
המגמה המסתמנת בבתי המשפט להשתמש יותר ויותר בגישור בסכסוכים, לו הייתה מקבלת מקום נרחב יותר (ואולי אך מחייב במקרים מסוימים) יכולה הייתה לקדם הסדרים מוצלחים יותר בעניין המשמורת בגירושים.
חזקת הגיל הרך
חזקת "הגיל הרך" קבועה בסעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב-1962 ופותחה על ידי פסיקת בתי המשפט. לפי חזקה זו, טובתם של קטינים היא להימצא במשמורת אמם עד גיל 6, אלא אם כן נסתרה חזקה זו בהוכחת נסיבות מיוחדות. הנטל לסתור חזקה זו מוטל על האב, והוא אינו מן הקלים. אולם, במקרים מסוימים ניתן לסתור חזקה זו, כמו למשל, במקרה של אם שנטשה את ילדיה, כאשר הנטישה הנה במידה מספקת לסתירת החזקה.
מצב העניינים כיום בנוגע לחזקת הגיל הרך מתואר באופן ממצה במסמך לוועדה לקידום מעמד הילד ע"י איילת ברק (7/2001). במסמך זה (נספח 2) מפורטות העמדות בעד ונגד "חזקת הגיל הרך" כפי שהיא קיימת כיום בחקיקה ובפרקטיקה המשפטית, וכן חלופות להצעות לשינוי החוק בעניין זה (עמ' 7-10).
מניסיוננו אנו, אכן קיום סעיף זה בחוק במצב היום, מקבע למעשה נטייה ברורה להעדפת האם כמשמורנית. בכל מצב בו גיל אחד הילדים הנו נמוך מ 6 , יחד עם השיקולים שלא להפריד אחים, הרי שלבד ממקרים חריגים ביותר תהיה העדפה של האם כמשמורנית. מצב זה יוצר לא מעט מקרים בהם קיימת העדפה לאב (על רקע הערכת המסוגלות), אך לא ניתן לממש זאת לכלל המלצה על הענקת משמורת לאב.
אין לנו ספק כי סעיף זה בחוק דורש שינוי והתאמה להתפתחות החברתית והמשפחתית בכל הנוגע לתפקיד ומקום האב במשפחה.
ביבליוגרפיה
1. אלמגור, מ. (1999). הערכת כשירות הורית: תפקידו של הפסיכולוג הקליני. פסיכולוגיה, ח, 401-426.
2. אלמגור, מ. (2003). הפסיכולוג הקליני בבית המשפט: איך לשרוד חקירה נגדית. פסיכואקטואליה,
3. אלמגור, מ. (2004). כללים לכתיבת חוות דעת מקצועית. אתר פסיכולוגיה עברית ברשת האינטרנט.
4. ברמן, ע. (2001), TAT שיטה לכל עת. שיחות, יט' 1.
5. זכי, מ. (1992). "מודל להערכה פסיכולוגית של מסוגלות הורית : שיטות וסוגיות". רפואה ומשפט (1992) 7, 33-30.
6. זכי, מ. "מחשבות על המסוגלות ההורית" רפואה ומשפט, (20) , מאי 1999, עמ' 95-97.
7. לוי, נ. ורומי, ש. "צוות מומחים רב מקצועי לבירור השמתם המועדפת של ילדים במבמורת – נחיצות קריטית או מותרות ?" שיחות, כרך יב' חוברת מס' 3, יולי 1998, עמ' 185-193.
8. ליכטנשטיין, ט. ויוטקובסקי, ר. , הורות לקויה – דרכי אבחון וטיפול, חברה ורווחה, כרך ו' (2), אוגוסט 1981.
9. מלמד, א. "המשפחה – ערש או הרס ילדיה" , הוצאת אח 1999.
10. מרכוס, פ. פסק דין בתמש 006501/98, מתאריך 19/9/03.
11. סטרשנוב, א. (2001). ראיות מדעיות ועדויות מומחים בבית המשפט. רפואה ומשפט, ספר היובל, עמ' 177-189.
12. סעדיה, ש. (1992). משמורת ילדים. תל-אביב: בורסי.
13. פורה, א. "השפעת השינוי בדיני הראיות על חוות הדעת והאבחון הפסיכולוגי בארה"ב ובישראל" רפואה ומשפט 2005, (32) 116-111.
14. [הופיין, ד. שרוף, א. "הערות המערכת" (תגובה למאמרו של פורה) רפואה ומשפט 2005, (32) 118-117. ]
15. צדיק יורם (2001) "איך להעריך מסוגלות הורית ?" רפואה ומשפט, ספר היובל עמ' 328-340.
16. שטיינהאואר פ. ד. . "הערכת כישורי הורות" חברה ורווחה, כרך י' חוברת 2-3, ספטמבר 1985 , עמ' 131-146.
17. שיפמן, פ. (1989) דיני המשפחה בישראל, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית. כרך 2 עמ' 273-275.
18. שניט, ד. (1979). יחסי הגומלין בין מומחים במדעי ההתנהגות לבין מערכת המשפט. הפרקליט, ל"ב, 365-385.
19. שרון, ד. "שיקולים מנחים בסוגיות משמורת וסדרי ראיה", קובץ מאמרים לפקידי סעד, משרד העבודה והרווחה
20. Ackermen, M. J., & Ackerman, M. C. (1997). Custody evaluation practices: A survey of experienced professionals (Revisited). Professional Psychology: Research and Practice, 28, 137-145.
21. Ammerman, R. T., & Hersen, M. ( 1990 ). "Research in child abuse and neglect: Current status and an agenda for the future". In R. T. Ammerman & M. Hersen (Eds.), Children at risk (pp. 3-19). New York: Plenum.
22. Azar, S. T., Robinson, D. R., Hekimian, E., & Twentyman, C. T. ( 1984 ). "Unrealistic expectations and problem-solving ability in maltreating and comparison mothers". Journal of Consulting and Clinical Psychology, 52, 687-691.
23. Azar, S. T., & Rohrbeck, C. A. ( 1986 ). "Child abuse and unrealistic expectations: Further validation of the Parent Opinion Questionnaire". Journal of Consulting and Clinical Psychology, 54
24. Azar, S. T., & Pearlmutter, R. ( 1993 ). "Physical abuse and neglect". In R. T. Ammerman, C. G. Last, & M. Hersen (Eds.), Handbook of prescriptive treatments for children and adolescents (pp. 367-382). Boston: Allyn & Bacon.
25. Azar, S. T., & Wolfe, D. A. ( 1989 ). "Child abuse and neglect". In E. J. Mash & R. A. Barkley (Eds.), Treatment of childhood disorders (pp. 451-489). New York: Guilford.
26. Blaisure, K. R. & Geasler, M. J. (2000): The divorce education intervention model. Family and Conciliation Courts Review, 38 (4), 501-513.
27. Blau, T. H. (1984). “The psychologist as expert witness” (pp. 333-336). New York: Wiley.
28. Budd, K. S., & Greenspan, S. ( 1984 ). "Mentally retarded mothers". In E. A. Blechman (Ed.), Behavior modification with women (pp. 477-506). New York: Guilford.
29. Budd, Karen S., and Michelle J. Holdsworth. "Issues in Clinical Assessment of Minimal Parenting Competence." Journal of Clinical Child Psychology 25.1 (1996): 2-14.
30. Butcher, James N., and Steven V. Rouse. "Personality: Individual Differences and Clinical Assessment." Annual Review of Psychology (1996): 87+.
31. Clark B.K., Acting in the Best Interest of the Child: Essential Components of a child Custody Evaluation. Family Law Quarterly, 1995, 29(1), 19-38.
32. Deutsch, Robin (2003): Unofficial (unpublished) report of the Family Services Intake Assessment Project (personal communication).
33. Egeland, B., Breitenbucher, M., & Rosenberg, D. ( 1980 ). "Prospective study of the significance of life stress in the etiology of child abuse". Journal of Consulting and Clinical Psychology, 48, 195-205.
34. Exner, J. E., Jr. ( 1993 ). The Rorschach: A comprehensive system: Vol. 1. Basic foundations (3rd ed.). New York: Wiley.
35. Feldman, M. A., Case, L. Garrick, M., Maclntyre-Grande, W., Camwell, J. , & Sparks, B. ( 1992 ). "Teaching child-care skills to mothers with developmental disabilities". Journal of Applied Behavior Analysis, 25, 205-215.
36. Garbarino, J., & Gilliam, G. ( 1980 ). Understanding abusive families. Lexington, MA: Lexington Books.
37. Gelles, R. J., & Straus, M. A. ( 1979 ). "Violence in the American family". Journal of Social Issues, 35, 15-39.
38. Goldstein, J., Freud, A., & Solnit, A. J. (1979). Beyond the best interests of the child. New York: Free Press.
39. Goldstein, J., Solnit, A. J., Goldstein, S., & Freud, A. (1996). The best interests of the child: The least detrimental alternative. New York: free Press.
40. Grisso, T. ( 1986 ). Evaluating competencies: Forensic assessments and instruments. New York: Plenum.
41. Heilbrun, K. (1992). The role of psychological testing in forensic assessment. Law and Human Behavior, 16, 257-272.
42. Heilbrun K., “Child Custody Evaluation: Critically Assessing Mental Health experts and Psychological Tests”. Family Law Quarterly, 1995, 29(1), 63-78.
43. Hiller, B. H. , Rosenthal, R., Bornstein, R. F. , Berry, D.T.R. & Brunell-Neuleib, S. (1999) A comparative meta-analysis of Rorschach and MMPI validity. Psychologicak Assessment. 11, 3, 278-296.
44. Hilsenroth, M. J. & Stricker, G. “A Consideration of Challenges to Psychological Assessment Instruments Used in Forensic Settings : Rorschach as Exemplar” Journal of Personality Assessment 83.2 (2004): 141-152.
45. Joint Committee of Children’s Charter of the Courts of Michigan & Michigan Association for Infant Mental Health, Guidelines for Assessing Parental capabilities in Child Abuse and Neglect Cases. 1985.
46. Keilin W.G. & Bloom L.J., “Child Custody Evaluation Practices: A Survey of Experienced Professionals”. Professional Psychology, 1986, 17, 338-346.
47. Kramer, K.M., Arbuthnot, J., Gordon, D. A., Rousis, N. J. & Hoza, J. (1998): Effects of skill-based versus information-based divorce education programs on domestic violence and parental communication. Family and Conciliation Courts Review, 37 (4), 504-513.
48. Lally, Stephen J. "Should Human Figure Drawings Be Admitted into Court?." Journal of Personality Assessment 76.1 (2001): 135-149.
49. Lees-Haley P., “Psychodiagnostic Test Usage by Forensic Psychologists”.American Journal of Forensic Psychology, 1992, 10, 25-30.
50. McDaniel, M. A., Whetzel, D. L., Schmidt, F. L., & Maurer, S. D. (1994). The validity of employment interviews: A comprehensive review and meta-analysis. Journal of Applied Psychology, 79, 599-616.
51. McIsaac, H. & Finn, C. (1999): Parents Beyond Conflict: A cognitive restructuring model for high-conflict families in divorce. Family and Conciliation Courts Review, 37 (1), 74-82.
52. Meloy J. R. “Authority of the Rorschach: Legal Citations During the Past 50 Years” Journal of Personality Assessment, 1997, 69(1), 53-62
53. Merrel K. W. “Behavioral, Social and Emotional assessment of children and adolescents” Lawrence Erlbaum Associates, Inc.1999.
54. Milner, J. S., & Chilamkurti, C. ( 1991 ). "Physical child abuse perpetrator characteristics: A review of the literature". Journal of Interpersonal Violence, 6, 345-366.
55. Milner, J. S., Robertson, K. R., & Rogers, D. L. ( 1990 ). "Childhood history of abuse and adult child abuse potential". Journal of Family Violence, 5, 15-34.
56. Pardes E., Finzi R. & Sever J. , Evaluating the Best Interests of the Child – A Model of Multidisciplinary Teamwork. Medicine & Law, 1993, 12, 205-211.
57. Reis, J. ( 1989 ). "A comparison of young teenage, older teenage, and adult mothers on determinants of parenting". The Journal of Psychology, 123, 141-151.
58. Riethmiller, Robert J., and Leonard Handler. "The Great Figure Drawing Controversy: The Integration of Research and Clinical Practice." Journal of Personality Assessment 69.3 (1997): 488-496.
59. Sarnoff, Susan. "Science and Pseudoscience in Clinical Psychology." Journal of Social Work Education 39.2 (2003): 349+.
60. Schilling, R. F., Schinke, S. P., Blythe, B. J., & Barth, R. P. ( 1982 ). "Child maltreatment and mentally retarded parents: Is there a relationship?" Mental Retardation, 20, 201-209.
61. Starr, R. H., Jr. ( 1982 ). "A research-based approach to the prediction of child abuse". In R. H. Starr, Jr.(Ed.), Child abuse prediction: Policy implications (pp. 105-134). Cambridge, MA: Ballinger.
62. Starr, R. H., Jr. ( 1988 ). "Physical abuse of children". In V. B. Van Hasselt R. L. Morrison, A. S. Bellack, & M. Hersen (Eds.), Handbook of family violence (pp. 119-155). New York: Plenum.
63. Weiner, B. I ( 1995 ). "Methodological considerations in Rorschach research". Psychological Assessment, 7, 330-337.
64. Weiner, I. B. ( 1996 ). "Some observations on the validity of the Rorschach Inkblot Method". Psychological Assessment, 8, 206-213.
65. Weiner, I. B., Exner, J. E. Jr., & Sciara, A. ( 1996 ). "Is the Rorschach welcome in the courtroom?" Journal of Personality Assessment, 67, 422-424.
66. Weiner, B. I ( 2001 ). Advancing the science of psychological assessment : the Rorschac inkblot method as exemplar” Psychological Assessment, 13, 4, 423-432.
67. Wolfe, D. A. ( 1987 ). Child abuse: Implications for child development and psychopathology. Newbury Park, CA: Sage.
68. Wolfe, D. A. ( 1988 ). "Child abuse and neglect". In E. J. Mash & L. G. Terdal (Eds.), Behavioral assessment of childhood disorders (2nd ed., pp. 627-669). New York: Guilford.
69. Wood, James M., et al. "Clinical Assessment." Annual Review of Psychology (2002): 519+.